כשהעבר מציף

1. קרא לזה בשמו: זו תחושה ישנה

בקול, אם אתה יכול. התחושה הגיעה בלי זיכרון מצורף, ובדיוק לכן היא נתפסת כהווה. לקרוא לה בשם פותח רווח קטן בינך לבין התחושה - וברווח הזה מתחיל כל השאר.

2. פחד הוא לא סכנה

מצא שלושה דברים ששייכים להווה: התאריך, דלת שאתה יכול לפתוח, כפות הידיים הבוגרות שלך. הפחד אמיתי. החדר שאתה נמצא בו אינו מסוכן.

3. שחרר, נשוף, האט

גוף דרוך ממשיך לספר למוח שהאיום אמיתי. שחרר את הלסת ואת הכתפיים. נשוף יותר זמן ממה שאתה שואף. האט כל מה שאתה עושה - מהירות לוחצת על אותו כפתור שהפחד לוחץ עליו.

4. אתה כבר לא ילד

התחושה שאתה זעיר היא סימפטום, לא עובדה. יש לך גוף בוגר, דלתות שננעלות, אנשים שיענו לך, ובחירות שלא היו לך אז. אתה יכול לעזוב, להגיד לא, לנתק את השיחה.

5. היה המבוגר שמגיע

בתוך התחושה הזאת יש גרסה צעירה יותר שלך, שמחכה לגלות אם מישהו יגיע. תגיד לה שאתה כאן, שאתה נשאר, ושהיא לא בצרות. מילים פשוטות מספיקות.

6. אל תאמין לקול שתוקף אותך

הקול שקורא לך פתטי לא מדווח עובדות. הוא למד מזמן שלהישאר קטן הרגיש בטוח יותר. קטע אותו, וכוון את הכעס אל חוסר ההגינות שבהתקפה - לא אל עצמך.

7. זה יעבור - אל תפעל עד אז

כל פלאשבק שהיה לך עד עכשיו נגמר, גם אלה שהרגישו אינסופיים. עד שגם זה ייגמר, אתה לא חייב לציית לו: בלי לשלוח הודעה, בלי למזוג משקה, ובלי לקבל החלטה גדולה.

8. אל תסתיר את זה מכולם

הבושה תגיד לך להיעלם עד שתחזור להיראות בסדר. האינסטינקט הזה הוא חלק מהפצע הישן, לא עצה טובה. קח את הזמן לבד אם אתה באמת צריך אותו, ואז ספר לאדם בטוח אחד מה שקרה.

9. עקוב אחורה אחרי שזה נגמר

מה הפעיל את זה - טון דיבור, מקום מסוים, איחור, מישהו שנעשה שקט? הימנע מהטריגרים שאפשר. באלה שלא אפשר, תרגל את הצעדים האלה עד שהם יגיעו באופן אוטומטי.

10. צפה להתקדמות איטית ולא אחידה

פלאשבקים נעשים קצרים, רכים ונדירים יותר לאורך חודשים, לא ימים. שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה זה נורמלי, והצעד אחורה הוא לא כישלון. אל תוסיף אשמה עצמית למה שאתה כבר נושא.